הרוצה לעשות גתו על גב כדו. מי שהיו כליו טמאין והטבילן לדעת דריכת זיתיו ונמלך לעשות גתו:

מחמת יום טוב. חגיגה ושמחה:

תנאי היא. אשכחן תנא אחרינא דקאי כעולא:

תנאי שקלת מעלמא. וכי לא משכחת תנא דאמר כעולא דתימא עולא כי ההוא סבירא ליה דאיצטריכא לך לשבושה להך מתני' ולתרוצה:

ועל שלמים שאינן וכו'. אלמא שלמים דנדרים ונדבות לבית הלל קרבין וקשיא לעולא:

שקרבין. דאיכא תרתי להתירא אכילת אדם והן זמנן ברגל ואם יעבור הרגל בטל קרבנו:

ועל שלמים שהן של י''ט. כגון חגיגה ושלמי שמחה:

שאינה קרבה. דאית בה תרתי לאסורא אין בה אכילת אדם ואפשר לאחר זמן:

שאינה של יום טוב. כגון נדר ונדבה:

אבל נדרים ונדבות. הואיל ואין זמנן היום כלל דברי הכל אין קרבין ואפי' שלמים וכ''ש עולות דיכול להביאן לאחר זמן ואף על גב דחגיגה וראייה יש להן תשלומין כל שבעה שרו בה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים ותנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו והכי מפרש בברייתא לקמן דמשום האי טעמא שרו לה:

גמ' מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראייה ליקרב. מתני' דמודו תרוייהו בשלמים להביא ולא אפלוג בהו אלא בסמיכתן בשלמי חגיגה מודו ב''ש בהבאתן מפני שהן חובת היום כדאמרינן בחגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו חג ועולה שנחלקו אף בהבאתן בעולת ראייה נחלקו וההיא הוא דקא שרו ב''ה מפני שהיא של יום טוב דנפקא לן מולא יראו פני ריקם (שמות כ''ג:
ט''ו):

מתני' מביאין שלמים. ביו''ט לפי שיש בהן אכילת אדם:

אבל לא עולות. אין מביאין עולות חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע אבל עולת יחיד לא יביא לפי שאין בה אכילת הדיוט וכתיב (שמות י''ב:
ט''ז) יעשה לכם ולא לגבוה:

ואין סומכין עליהן. שהסמיכה אסורה משום שבות שבכל כחו היה סומך והוי ליה משתמש בבעלי חיים ותנן אין רוכבין על גבי בהמה (לקמן ביצה דף לו:):

הרשות בידו. וא''צ לחזור ולטבול וקאמרה מתני' דאם בא להחמיר ולהטביל כליו לשם חבורה האחרת מטביל ביום טוב:

בחבורה זו. על פסחו והיה טמא או כליו טמאין וטבל לדעת כן:

עושה. גתו על גב טבילה זו שהטביל לשם כדו וא''צ לחזור ולהטביל לשם גת וההיא טבילה שניה הבא להחמיר על עצמו ולהטביל קתני מתניתין שהוא מטביל בי''ט שאין כאן תקון כלי ואינה טבילה שהרי אינה צריכה:

הא הוא דלא גמיר. דלא כתיב בהדיא בכעדשה אבל הערב שמש דבהדיא כתיב מגמר גמיר ובכהן עסקינן דמשתמש בו תרומה:

כגון דאיטמי ליה. מנא אחרינא בפחות מכעדשה מן השרץ ואתא לשיולי וכו':

דכולי עלמא לא פליגי. דודאי ניכרת באיניש דעלמא והאי גברא דאפליג ביה רבי שמעון שזורי ואמר דלא אמרינן ביה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו:

מידע ידע דבעי הערב שמש. והיינו דרהיט כסבור להספיק קודם יציאת היום וכשיראה שלא יספיק הואיל ובא למקוה גומר טבילתו וממתין מלהשתמש בו עד שיעריב שמשו למחר הלכך בין השמשות די''ט אסור משום דמטביל בי''ט שלא לצורך אבל בחול לא מחינן ביה דמחשבתו ניכרת שלהערב שמשו הוא מתכוין מתוך מעשיו של מרוצתו:

מעשיו. דקא רהיט במרוצה:

אשכחתינהו לרבנן דבי רב. לתלמידים שבבית המדרש:

ותנא קמא לא בעי כו'. בתמיה:

אף בחול. אם אנו רואין אדם המטביל כלי בין השמשות אנו צריכין להחזירו ולמחות בידו מפני שצריך הערב שמש וזה המטביל כלי בלילה ודאי דעתו להשתמש בו מיד ולא להמתין הערב שמש דלמחר:

אין מטבילין אותו בין השמשות. מפני שהוא ספק לילה ונמצא מטביל בי''ט:

ואי בעית אימא. רבי קתני לה וכולה מתני' בי''ט כדאמרינן אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו בי''ט הטבלה הוא דלא הא השקה בכלי אבן שפיר דמי ובספרים שלנו נחלפה רישא לסיפא וסיפא לרישא דכתיב בהו ברישא אין משיקין והדר אין מטבילין ועל כן רוב התלמידים שגו בפירושה של סוגיא זו ואין אדם יכול לישבה על כנה וגורסין מפני דוחק ומתני' רישא בי''ט וסיפא בשבת ומפרשינן רישא דקתני משיקים בי''ט קאמר ותנא השקה והוא הדין להטבלה וסיפא דקתני אבל לא מטבילין איירי בשבת ותנא הטבלה והוא הדין להשקה ואין ראוי לפרש כן לדרדקי דבי רב דא''כ ליתני קילתא ושמעינן חמירתא לשמעינן הטבלה דמותרת בי''ט ואנא אמינא דכל שכן השקה אבל השתא דאשמעינן משיקין איכא למימר דוקא קתני אבל הטבלה לא וכן לענין שבת דאשמעינן אבל לא מטבילין אי הוא הדין להשקה סבירא ליה הוה ליה לאשמועינן אין משיקין ושמעינן כל שכן דאין מטבילין אבל השתא דאשמעינן אין מטבילין איכא למימר הא השקה שרי וסייג לדברי ספר התוספתא דכך מצינו בו במסכת שבת ובמסכת ביצה: